על דיוק מפלג וטשטוש מחבר
האם תמיד נכון לדייק את המילים? האם תמיד נכון לדקדק בכל מילה ואות ומשפט? אולי לפעמים עדיף להעביר מסר מעורפל קצת?
בתור הורים, חברים או אנשי מקצוע שעובדים עם אנשים ורוצים להעביר מסר, אנחנו רוצים שיבינו אותנו, אנחנו רוצים שהמסר יעבור.
אבל לפעמים השפה של המדבר והשומע לא זהות.
זה יכול להיות בגלל פער דורות, זה יכול להיות בגלל עולם תוכן שונה, זה יכול להיות בגלל אלף סיבות אחרות.
אז אנחנו מנסים לדייק את הדברים בצורה מקסימלית.
אלא שלפעמים הדיוק מיותר, לפעמים הדיוק הופך לטרחני. הרי מדובר בשני עולמות שונים.
מצד שני, אם לא נהיה מדויקים, לא בטוח שיובן על מה אנחנו מדברים. אז איך מאזנים את זה?
אני רוצה הפעם להביא דוגמא מהתנ"ך. כולנו מכירים את הסיפור על עשרת המכות שניתנו למצרים. לפני המכה האחרונה, מכת בכורות, א-לוהים אומר למשה רבינו שיעביר את המסר שהמכה תהיה בחצות הלילה. אבל הביטוי המדוייק הוא "כחצות הלילה" כלומר בערך בחצות. למה בערך ולא בדיוק? כדי שלא יהיו טעויות, אולי השעון של פרעה לא מדוייק... אבל המסר חייב לעבור. כשהקב"ה מדבר, הוא רוצה שיובן שעומד לקרות דבר רע, הדיוק בפרטים לא ממש משנה. לא כל כך חשוב באיזו דקה זה יקרה. אבל ברור מה המסר שהוא רוצה להעביר.כש
אני רוצה שיבינו אותי אני צריך להיות להיות מוכוון לשומעים. להבין, או לנסות להבין, מה יכולה להיות הבעיה במה שאני אומר.
כשמדברים, אם זה בהרצאה או בשיעור, אם זו שיחה עם אחד הילדים או כל אדם אחר, במיוחד אם הוא נמצא בלחץ, כדאי לדבר בצורה שתהיה עם מקסימום השפעה ומינימום יכולת לטעות בהבנה. במקרים כאלו, הדיוק פחות חשוב. במקרים כאלו המסר גדול מהמילים. הטונציה, המימיקה, שפת הגוף, כל אלו חשובים יותר מהמילים המדוייקות.
אבל לא רק במקרים קשים. לפעמים צריך לדבר לקהל מגוון ורוצים שכולם יוכלו לקחת משהו. אז מדברים בצורה עמומה קצת, מדברים על איזה רעיון כללי אבל לא נכנסים לפינות, משאירים את הדברים בצורה קצת מעורפלת.
לעיתים דווקא העמימות היא המדיניות הטובה והנכונה. היא מאפשרת לכל אחד למצוא את מקומו. היא מאפשרת לאנשים שונים, מרקעים שונים, להתחבר לדברים.
אכן, בשיחה רגועה שבה רוצים לברר נקודה מסויימת, כשרוצים להבין דבר עד תומו, כדאי לדייק במילים, כדאי לוודא ששני הצדדים מדברים על אותו נושא. מבינים את המושגים באותה צורה. ואז נוצר שיח משותף. אבל במקומות שאין הכרות מעמיקה, יש יתרון לעמימות, יש יתרון לדיבור הכללי.אז צריך להיות כבוד למילה, צריך להיות כבוד לדיבור, אבל צריך לזכור, מטרת הדיבור היא לחבר בין אנשים, או כמו שאמר הרב נריה "יחי הטשטוש המאחד".
מאמר זה נכתב ע"י משה לקס, מחנך, מאמן מנטלי למשמעות והצלחה ויועץ ארגוני חינוכי