דוגמה אישית
"אני מאוד רוצה שהילד שלי יצליח", "נמאס לי שאני פונה אל הבת שלי והיא מתעלמת ממני", "אני רק רוצה להגיע הביתה ושיהיה לי שקט", "אשתי לא מעריכה את המאמצים שלי, היא לא מסוגלת לפרגן", "בעלי? הוא רק רוצה להגיע הביתה ולראות כדורגל, או לשחק עם החברים שלו, מלא זמן שהוא לא זרק לי מילה טובה"
כמה פעמים שמעתם את עצמכם אומרים את המשפטים האלו, או דומים להם? המשפטים האלו חוזרים בכל כך הרבה בתים ומתסכלים כל כך הרבה אנשים ומשפחות. אבל מה אפשר לעשות עם זה? אך פותרים את הבעיות האלו?
ישנה קלישאה שאומרת שכאשר מפנים אצבע כלפי האחר, מפנים בעצם שלוש אצבעות כלפי עצמנו.
יש לי חיבה לקלישאות, לא כולן נכונות, אבל חלק מהן פשוט הופכות אמירות ארוכות למשפט אחד קצר וקולע. הקלישאה הזו היא אחת מהן.
אז לפני שננסה לפתור את הקושי שעולה במשפטים האלו, אני רוצה להתייחס למושג אחריות. מהי אחריות? אחריות היא נשיאה בתוצאות המעשים שלי. אם אני פותח ברז מים ומכניס את הידיים פנימה, הן ירטבו, אם ארוץ באמצע כביש סואן, אני עלול להדרס, אם אקפוץ מקומה שלישית, מן הסתם אשבור כמה עצמות במקרה הטוב.
אל מי עלי לבוא בטענו בכל המקרים האלו? אני יכול להאשים את הנהגים? את הרצפה?
אין לי אלא לבוא בטענות אל עצמי.
אבל אם מעורב עוד מישהו? אם מעורב מישהו שאני מצפה ממנו ליחס מסוים, מה אז? אני יכול לבוא אליו בטענות? האחריות על היחסים היא רק שלי? לא. באופן עקרוני, האחריות על היחסים היא של שני הצדדים. ושני הצדדים כוללים את הצד שלי. האם אני עשיתי את שלי? האם אני הייתי בסדר? אם כן, מעולה, אני את שלי עשיתי.
עכשיו הדבר תלוי בצד השני. ואני צריך להחליט מה אני עושה עם ההתנהגות של הצד השני. אבל זו האחריות שלי כיצד להגיב. אם הצד השני לא מעוניין, אולי אני פשוט צריך לשחרר. לכל בחירה ומעשה יש תוצאות. אני נושא בתוצאות המעשים שלי. אף אחד אחר לא ישא בתוצאות האלו.
עכשיו נחזור ליחסים בתוך המשפחה.
נחלק את היחסים לשני סוגים: זוגי והורי.
נתחיל מהיחסים שבין הורים לילדים.
הילד לא מקשיב? הילדה לא מגיבה? מה הם ראו אצלך? כשאשתך פנתה אליך, כשהם פנו אליך, איך הגבת? האם פינית את עצמך בשבילם? האם נתת להם את מלא תשומת הלב? איזו דוגמה אישית נתת להם? ואחרי הכל, אתה זוכר בני כמה הם? במקרה של יחסי הורים וילדים, האחריות על היחסים נמצאת אצל ההורים. הם החזקים, הם הבוגרים והם נושאים באחריות.
והקשר הזוגי, הוא זוגי, הוא באחריות שני הצדדים.
אלא שכל צד צריך להתייחס אליו כאילו כל האחריות מוטלת עליו. האם פינקת את אשתך לאחרונה? האם התקשרת אליה באמצע היום כשהיא נמצאת עם הילדים? האם אמרת לה מילה טובה? שלחת איזו הודעה מחממת בלי קשר לכלום? ואת, האם החמאת לבעלך לאחרונה? האם אמרת לו כמה את מעריכה אותו? שלחת לו איזו הודעה, סתם כי נזכרת בו באמצע היום? נזכרת בו באמצע היום בכלל?
מערכות יחסים הן דבר מורכב, אבל יש להן בסיס די פשוט. תשומת לב ואהבה. כשנותנים את שתומת הלב ומראים אהבה, זה חוזר בחזרה. כשהילדים רואים את ההורים מדברים בכבוד, מרעיפים אהבה ומילים טובות, הם מבינים מהי הדרך הבריאה. כשהם רואים שגם כשיש ויכוח, או אפילו מריבה, יש דרך להתבטא, הם רואים שגם אחר כך ממשיכים לאהוב, הם מבינים שהחיים מורכבים והאהבה מובילה. הם למדים שמוצאים פתרונות כמעט לכל דבר. הכל מתוך כבוד. והם מגיבים בהתאם. כשהם רואים כבוד, הם נותנים אותו. כשהם מקבלים תשומת לב ראויה, הם יחזירו כזו.
כשרוצים לחנך, חייבים לתת דוגמא אישית. אחרת זה לא יעבוד. מילים שאין מאחוריהן גיבוי מעשי, לא משפיעות באמת בטווח הארוך.
מאמר זה נכתב ע"י משה לקס, מחנך, מאמן מנטלי למשמעות והצלחה ויועץ ארגוני חינוכי